המנהרות- לקח אישי
הרב יניב חניאט אב, תשעד05/08/2014על פי דברי הבעש"ט זה מלמד על חוסר כזה אצלנו, ועל אותה התעלמות פנימית מול סכנה פנימית נוראית ההולכת ונחפרת מתחת לרגלינו, מכרסמת את אדמתנו מבפנים
תגיות:אינטרנטבשיעור של הרב יהושע וויצמן לאחרונה הוא הביא את דבריו של הבעש"ט שלפיהם כאשר רואים חיסרון בזולתנו, זו עדות על חיסרון דומה בעצמנו. על פי זה ועל סמך הביקורת הגדולה שכולנו חשים לנוכח "חוסר הטיפול במנהרות", או אפילו ה"עיוורון מול סכנת המנהרות", הציע הרב וויצמן לכל אחד שרואה וזועק על החיסרון הזה, לחפש את החיסרון או את יסוד החיסרון הנורא הזה גם בעצמו.
נדמה לי שרבים מאיתנו חשים ש"מחדל המנהרות" הוא דבר נורא, עיוורון נוראי של הנהגה צבאית ומדינית שעמדה חסרת אונים וחסרת מעש מול סכנה נוראית שהלכה ונבנתה מול עינינו במשך שנים ארוכות תוך כדי שהיא שבויה בתפיסת עולם וקונספציה של דחיית הסכנות וחוסר התמודדות מול המציאות. ועל פי דברי הבעש"ט ממילא זה מלמד על חוסר עמוק כזה אצלנו, ועל אותה התעלמות פנימית מול סכנה פנימית נוראית ההולכת ונחפרת מתחת לרגלינו, מכרסמת את אדמתנו מבפנים ומציבה סכנה של התפרצות איומה ומסוכנת לתוך בתינו וחיינו. בדיוק כמו מנהרות התופת, גם אצלנו משהו מכרסם מבפנים, ממוטט את האדמה שתחת רגלנו ומציב סכנה מיידית שאנחנו, בחולשה גדולה, מעדיפים לדחות ולהתעלם.
בעקבות הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על הפעמים הרבות שבהם הגעתי להרצאה על נושא המאבק והאתגר התרבותי שמציב האינטרנט ויצאתי מהמפגש בהרגשה נוראית של פספוס. אכן, ברוב רובם של הפעמים כאשר אני יוצא משיחה כזו שבה אני מנסה להציב את האתגר הלא פשוט שמציבה המדיה החדשה ושלטונה על חייינו, אנשים יוצאים מזועזעים. היו פעמים רבות שבהם אנשים נשארו נטועים במקומותיהם זמן רב אחרי השיחה, או זעקו בכאב אחרי כן- "למה הממשלה לא עושה כלום, למה לא מעבירים חוקים" או הרבה מאוד זעקות דומות. אולם נדמה לי שלא היתה אפילו פעם אחת שבה הרגשתי שהמסר האמיתי עבר. מכיוון שאני סבור שהאתגר שמציבה המדיה המודרנית בפנינו הוא לא פחות מאשר אתגר לאומי חדש. לאינטרנט יש השפעה לא רק בתחום של פגיעה בצניעות, עריות, הימורים או אלימות. כמי שעוסקים באינטרנט באופן קבוע, אנו רואים במדיה הזו כלי שמשנה תפיסות עולם, משפיעה בצורה עצומה על עצם התרבות והיחס לחיים ובתוכם ליהדות. כולנו, למעשה, מבטלים את המחשבה העצמאית שלנו מול מכבש התרבות שהופך את העולם כולו לאחיד מבחינת החשיבה. בשלב ראשון זה בולט בצורה החיצונית- בלבוש, בשעבוד למותגים, להגדרה "מהו אושר" ומהו עושר ועוד... אולם השלב השני הוא חמור יותר- הביטול של מערכת הערכים האישית של כל אחד ואחד מאיתנו ואפילו של ציבורים ועולמות שלמים לתרבות המוכתבת הזו. היחס לזוגיות, ליצרים, לשאיפות, לרוחניות, לתורה ועוד... מוכתבים על ידי מובילי התרבות הללו שכובשים את כולנו.
מתחת לרגלינו נחפרות מנהרות של ממש בחשיבה, שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה ואנחנו מתעקשים להילחם בהן באותם כלים מהעבר. בין אם מדובר על "ביטול הסכנה" והקלת ראש מצד אחד, ובין אם מדובר על החרמות, נידויים וקבלות איסור מצד שני... כלי הנשק הללו ותורת הלחימה הזו שייכת לעבר ואיננה מתאימה יותר. בדיוק כמו שהפצצות מן האוויר אינן יכולות לטפל באמת במנהרות החפורות בעומק. סקר ענקי שערכנו בשורש, שבו התקשרנו ללמעלה מ3000 בתי אב במגזר הדתי (כן, למעלה משלושת אלפים בתים), לימד שהציבור לא מכיר את האתגרים התרבותיים ובוודאי לא ערוך להתמודד איתם בשום צורה. התשובה ששמענו הכי הרבה פעמים היתה- "אצלי בבית זה לא שייך, הילדים שלי צדיקים ובכלל לא נמצאים בעולם הזה, אנחנו סומכים על החינוך". אולם כל מי שעוסק בתחום מכיר עובדות אחרות. ויודע שהמספרים האמיתיים כמעט ולא ניתנים לעיכול. כמעט כפי שלא ניתן לעכל את קלות הראש ביחס לאתגר. לעניות דעתי זהו עולם חדש, אחר, שונה, והוא פוגע במקומות הרגישים ביותר בצורה של חפירה איטית, פנימית, בעומק העורף שלנו.
לא ניתן להפריז בחשיבות ההשפעה של הרשת והמדיה המתפתחת סביבה על חיינו ועל חיי הציבור הישראלי ויש צורך אמיתי וכן בעשיה מקצועית, איכותית ועמוקה בתחום זה. חייבים להפוך את ההתמודדות עם התחום למשנה סדורה. ולחשוב בצורה חדשנית ואחרת על אתגר המדיה. זה מצריך השקעה של אנשי חינוך, של אנשי דת ורוח, של אנשי כספים ותורמים, של מלמדי תורה ולומדי תורה, של מחנכים ומנהלי בתי ספר ובהחלט של אנשי מדיה וכתיבה. המדיה, אם להשתמש בביטוי מודרני ואקטואלי מתמיד, "חופרת" לנו בשכל ומתחת לרגליים ומשנה אותנו, משנה את עצם המציאות שלנו. לא פחות. ואנחנו חייבים להיערך ולהתמודד בהתאם. אנחנו והדת שלנו משתנים בעקבות המדיה המודרנית, נהיים אחרים ודיבור בלשון של אתמול לאנשים של היום פחות לא יצלח. יש לי עשרות דוגמאות ומקרים, אולם חשוב לי להבהיר שאני לא מדבר (רק) על סיפורים נוראיים של נפילה ברשת, או אפילו לא רק על שינויים בחשיבה הציבורית בעקבות קמפיינים של המדיה, אני מדבר בעיקר על מקרים שבהם מורים, לדוגמא, לא מבינים מדוע הם צריכים הכשרה בתחום של התמודדות עם המדיה, על כך ש"תורמים" פוטנציאלים בכלל לא מבינים מדוע יש עניין לתת כסף למאבק התרבותי, על הורים ששולחים הודעות ווטס אפ כל התפילה, אבל בסוף השיחה שואלים בחשש- "אז מה אתה מציע לעשות עם הילדים", או על רבנים שמבקשים "תן להם שיחה, אבל אל תדבר על חוסר צניעות, זה לא צנוע", וכדומה. מתחת לרגלינו נחפרות מנהרות בתודעה, ואנחנו, בדיוק כמו ההנהגה הצבאית, שומעים את החפירות ומתעלמים.
נדמה לי שרבים מאיתנו חשים ש"מחדל המנהרות" הוא דבר נורא, עיוורון נוראי של הנהגה צבאית ומדינית שעמדה חסרת אונים וחסרת מעש מול סכנה נוראית שהלכה ונבנתה מול עינינו במשך שנים ארוכות תוך כדי שהיא שבויה בתפיסת עולם וקונספציה של דחיית הסכנות וחוסר התמודדות מול המציאות. ועל פי דברי הבעש"ט ממילא זה מלמד על חוסר עמוק כזה אצלנו, ועל אותה התעלמות פנימית מול סכנה פנימית נוראית ההולכת ונחפרת מתחת לרגלינו, מכרסמת את אדמתנו מבפנים ומציבה סכנה של התפרצות איומה ומסוכנת לתוך בתינו וחיינו. בדיוק כמו מנהרות התופת, גם אצלנו משהו מכרסם מבפנים, ממוטט את האדמה שתחת רגלנו ומציב סכנה מיידית שאנחנו, בחולשה גדולה, מעדיפים לדחות ולהתעלם.
בעקבות הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על הפעמים הרבות שבהם הגעתי להרצאה על נושא המאבק והאתגר התרבותי שמציב האינטרנט ויצאתי מהמפגש בהרגשה נוראית של פספוס. אכן, ברוב רובם של הפעמים כאשר אני יוצא משיחה כזו שבה אני מנסה להציב את האתגר הלא פשוט שמציבה המדיה החדשה ושלטונה על חייינו, אנשים יוצאים מזועזעים. היו פעמים רבות שבהם אנשים נשארו נטועים במקומותיהם זמן רב אחרי השיחה, או זעקו בכאב אחרי כן- "למה הממשלה לא עושה כלום, למה לא מעבירים חוקים" או הרבה מאוד זעקות דומות. אולם נדמה לי שלא היתה אפילו פעם אחת שבה הרגשתי שהמסר האמיתי עבר. מכיוון שאני סבור שהאתגר שמציבה המדיה המודרנית בפנינו הוא לא פחות מאשר אתגר לאומי חדש. לאינטרנט יש השפעה לא רק בתחום של פגיעה בצניעות, עריות, הימורים או אלימות. כמי שעוסקים באינטרנט באופן קבוע, אנו רואים במדיה הזו כלי שמשנה תפיסות עולם, משפיעה בצורה עצומה על עצם התרבות והיחס לחיים ובתוכם ליהדות. כולנו, למעשה, מבטלים את המחשבה העצמאית שלנו מול מכבש התרבות שהופך את העולם כולו לאחיד מבחינת החשיבה. בשלב ראשון זה בולט בצורה החיצונית- בלבוש, בשעבוד למותגים, להגדרה "מהו אושר" ומהו עושר ועוד... אולם השלב השני הוא חמור יותר- הביטול של מערכת הערכים האישית של כל אחד ואחד מאיתנו ואפילו של ציבורים ועולמות שלמים לתרבות המוכתבת הזו. היחס לזוגיות, ליצרים, לשאיפות, לרוחניות, לתורה ועוד... מוכתבים על ידי מובילי התרבות הללו שכובשים את כולנו.
מתחת לרגלינו נחפרות מנהרות של ממש בחשיבה, שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה ואנחנו מתעקשים להילחם בהן באותם כלים מהעבר. בין אם מדובר על "ביטול הסכנה" והקלת ראש מצד אחד, ובין אם מדובר על החרמות, נידויים וקבלות איסור מצד שני... כלי הנשק הללו ותורת הלחימה הזו שייכת לעבר ואיננה מתאימה יותר. בדיוק כמו שהפצצות מן האוויר אינן יכולות לטפל באמת במנהרות החפורות בעומק. סקר ענקי שערכנו בשורש, שבו התקשרנו ללמעלה מ3000 בתי אב במגזר הדתי (כן, למעלה משלושת אלפים בתים), לימד שהציבור לא מכיר את האתגרים התרבותיים ובוודאי לא ערוך להתמודד איתם בשום צורה. התשובה ששמענו הכי הרבה פעמים היתה- "אצלי בבית זה לא שייך, הילדים שלי צדיקים ובכלל לא נמצאים בעולם הזה, אנחנו סומכים על החינוך". אולם כל מי שעוסק בתחום מכיר עובדות אחרות. ויודע שהמספרים האמיתיים כמעט ולא ניתנים לעיכול. כמעט כפי שלא ניתן לעכל את קלות הראש ביחס לאתגר. לעניות דעתי זהו עולם חדש, אחר, שונה, והוא פוגע במקומות הרגישים ביותר בצורה של חפירה איטית, פנימית, בעומק העורף שלנו.
לא ניתן להפריז בחשיבות ההשפעה של הרשת והמדיה המתפתחת סביבה על חיינו ועל חיי הציבור הישראלי ויש צורך אמיתי וכן בעשיה מקצועית, איכותית ועמוקה בתחום זה. חייבים להפוך את ההתמודדות עם התחום למשנה סדורה. ולחשוב בצורה חדשנית ואחרת על אתגר המדיה. זה מצריך השקעה של אנשי חינוך, של אנשי דת ורוח, של אנשי כספים ותורמים, של מלמדי תורה ולומדי תורה, של מחנכים ומנהלי בתי ספר ובהחלט של אנשי מדיה וכתיבה. המדיה, אם להשתמש בביטוי מודרני ואקטואלי מתמיד, "חופרת" לנו בשכל ומתחת לרגליים ומשנה אותנו, משנה את עצם המציאות שלנו. לא פחות. ואנחנו חייבים להיערך ולהתמודד בהתאם. אנחנו והדת שלנו משתנים בעקבות המדיה המודרנית, נהיים אחרים ודיבור בלשון של אתמול לאנשים של היום פחות לא יצלח. יש לי עשרות דוגמאות ומקרים, אולם חשוב לי להבהיר שאני לא מדבר (רק) על סיפורים נוראיים של נפילה ברשת, או אפילו לא רק על שינויים בחשיבה הציבורית בעקבות קמפיינים של המדיה, אני מדבר בעיקר על מקרים שבהם מורים, לדוגמא, לא מבינים מדוע הם צריכים הכשרה בתחום של התמודדות עם המדיה, על כך ש"תורמים" פוטנציאלים בכלל לא מבינים מדוע יש עניין לתת כסף למאבק התרבותי, על הורים ששולחים הודעות ווטס אפ כל התפילה, אבל בסוף השיחה שואלים בחשש- "אז מה אתה מציע לעשות עם הילדים", או על רבנים שמבקשים "תן להם שיחה, אבל אל תדבר על חוסר צניעות, זה לא צנוע", וכדומה. מתחת לרגלינו נחפרות מנהרות בתודעה, ואנחנו, בדיוק כמו ההנהגה הצבאית, שומעים את החפירות ומתעלמים.
הוסף תגובה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא מוסר